איך זה התחיל – דרור מספר

The begining by Dror

בשנת 2005 ביום קיצי חם של חודש יולי עמדו להיכנס לחיי משפחתנו 25 גברות חדשות. ממש לפני צאתנו להביא את עדר העיזים לדיר החדש ברך אותי השכן שלנו: "מזל טוב". אני שהופתעתי מן הברכה שאלתי: "מזל טוב על מה?!".
הוא חייך וענה: "אתה עדיין לא יודע אבל ביום שבו מתחילים לגדל צאן זה כמו להתחתן.
זה פשוט ככה, סוג של דיבוק, מרגע שמתחילים לא יכולים להפסיק. אתה עוד תראה!."
ומאז אנחנו לא מפסיקים…
עשרים וחמש העזים החלוצות שלנו גדלו ורבו. כיום העדר שלנו מונה כ- 100 עיזים. העזים חברותיות, סקרניות וחמות. מרגע שהן נולדות אנחנו מטפלים בהן ומאכילים אותן ולכן הן מבקשות את קרבתם של בני-אדם ותשמחנה תמיד לקרבה ולליטוף, בדומה לכלבים.
הדיר פתוח לקהל המבקרים ובנוי בצורה נעימה שמאפשרת מגע עם העזים.החיות הפזיזות והמעיזות האלה מספקות למבקרים בדיר חוויה מהנה בפשטותה. מבוגרים כילדים שמבקרים בדיר נהנים להאכיל את העזים, ללטף אותן ופשוט להסתכל עליהן על שלל צבעיהן והתנהגותיהן.
כשהן לא נחות לאחר הארוחה או מתוך עצלות ביום קיץ חם, העזים עסוקות בחיפוש אחר אוכל ובבדיקה בלתי מפסקת של הסביבה. הן תעזנה להפנות אליך מבט סקרן, ישיר ונוקב. בפרצופן יש משהו ספק אנושי ספק חייזרי: טוב או קצת רע, מפחיד ואף מצחיק.
מפגש של אדם עם חיה מלווה ע"פ רוב בסוג של תחושה. בדמותה של החיה יכולה להימצא בבואה קדומה או חדשה של רגש או חוויה. נדמה שהעזים מספקות שלל של בבואות כאלה למי ששוהה במחיצתן זמן מה.
בכל שנה החל מן החורף ועד סוף האביב הדיר מתמלא בשמחה של חיים חדשים וידינו מתמלאות עבודה מבורכת – זוהי עונת ההמלטות. המבקרים בעונה זו יוכלו ליהנות מן הגדיות והגדיים הרכים והמתוקים ששמחים תמיד למנת חלב ומקפצים בעליזות. מי שיתמזל מזלו יוכל גם לצפות בהמלטה שהיא פלא מיוחד במינו. הגדיות באות לעולם מלאות בחיות, תוך מספר דקות הן כבר עומדות על רגליהן ומיד מחפשות את אמן כדי לינוק.
העמל בדיר רב אך מספק ומהנה. העבודה נעשית ע"י בני המשפחה. מדי בוקר וערב אנחנו מאכילים את העזים בחציר וגרעינים, מאכילים את הגדיות בחלב, חולבים את העזים המניבות ודואגים לתחזוקת הדיר ולבריאות בעלי החיים.
טיפול מסור בדיר תוך אהבה והקפדה, מעניק לנו חלב עיזים עשיר וטעים, שבו אנו משתמשים בהמשך הדרך במחלבה. במחלבה אנו מייצרים מן החלב הגולמי, שלל מוצרים החל מחלב לשתייה ועד לגבינות קשות ובשלות.
המגיעים אלינו מוזמנים לבקר בדיר, לשבת ולאכול במסעדה הכפרית, לקנות ממוצרי המעדנייה, ולנסות לחוש ולו במעט את מה שאנחנו חיים בארבע השנים האחרונות. יש בהן משהו בעזים ויש בה משהו בעשייה, שלמרות הקשיים מושך אותך פנימה אל הפשטות המורכבת.